יום השנה שאנו מציינים היום הוא יום שבו אנחנו זוכרים את חברינו וחברותינו שנרצחו לנגד עינינו. זהו יום שבו אנו מזדהים עם המשפחות השכולות, כואבים איתם וזוכרים יחד.

בכל ימות השנה, אני משתדל ללוות כל אורח ואורחת שמגיעים לאוניברסיטה למקום הזה, לעץ הנטוי. העץ שמזכיר לנו את מעשה הרצח שנעשה כאן, ואת מעשי הטרור האחרים נגד אנשי האוניברסיטה העברית ומה שהם מסמלים, החל מהטבח באנשי שיירת הר הצופים, ב-13 באפריל 1948, עבור בפיגוע בקפיטריה לפני עשרים שנה, וכלה בהשלכה הבלתי פוסקת של בקבוקי תבערה וירי זיקוקים לעברנו, כמעט מדי יום.

העץ הירוק מזכיר לנו שהחיים בקמפוס נמשכים, שחברות וחברי קהילת האוניברסיטה שלנו לא נכנעים לטרור ולאיומים. אנחנו לא נכנעים לתחושת הפחד ולרצון ללכת למקום בטוח; אנחנו לא נכנעים לשאיפת נקם ולנטייה לשנוא אנשים בשל דתם או השתייכותם הלאומית; ואנחנו לא נכנעים גם לדחף להסתגר, להקיף עצמנו בחומות גבוהות יותר, באמצעי בידוק נוקשים יותר, במבצר הזה שעל ההר. איננו שוגים באשליות – בכברת הארץ הזאת, בעיר הזאת ואפילו בהר הזה עצמו, חיים שני עמים, עם שאיפות לאומיות מנוגדות. אבל דווקא בצילו של האסון הנורא שפקד אותנו, אנחנו מחויבים לפעול כמיטב יכולתנו להגשים את נבואתו של הנביא ישעיהו, כי "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". האוניברסיטה הזו שייכת לכל העמים, יהודים וערבים; ואנחנו מסרבים להיות מיואשים. אנחנו נחושים למלא את ייעודו של המוסד הזה, בהוראה ובמחקר, בקידום שוויון ובחינוך לסובלנות ולשותפות. עלינו לפעול לחיזוק ההכרה בכך שהאוניברסיטה שלנו היא בית לבני ולבנות כל הקהילות שכברת הארץ הזו היא המולדת שלהם.

המחויבות הזו שלנו אינה עומדת בסתירה לכך שהעץ הזה צומח עקום. העץ צומח עקום כדי שנזכור שנעשה כאן מעשה שפל ובזוי, על-ידי בני עוולה. העץ נוטה על צדו כדי שכל מי שעובר כאן ישאל מדוע כך, ואנחנו נספר לו מה קרה. והעץ צומח עקום גם כדי להזכיר לנו שהחיים לא חזרו למסלולם – לבני המשפחות של מי שנרצחו כאן שום דבר כבר לא כמו שהיה, וגם למי שנפצעו וספגו נזק פיזי ונפשי החיים אינם כסדרם. הלוואי ונמצא כולנו נחמה.

יהי זכרם של בנימין, מרלה, רויטל, דוד, דוד דיאגו, ג'ניס, דינה, לווינה ודפנה זיכרון מבורך.