דברי הרקטור בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תשע"ח

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בעל משמעות ציבורית ופרטית. במישור הציבורי, יום הזיכרון נועד להזכיר לכולנו את המחיר הכבד שאנו משלמים כדי לחיות כאן. יום הזיכרון גם מבטא את החשיבות העליונה של הלכידות שלנו כחברה, מקור העוצמה העיקרי שלנו.

אך יום הזיכרון נועד גם לבטא את החובה המוסרית העליונה שמוטלת על כולנו, לחתור לשלום. המדינה הדמוקרטית חייבת לחתור לשלום, מתוקף החובה העליונה שלה להגן על חיי אזרחיה. צה"ל חייב לממשלת ישראל ולציבור האזרחים הגנה מוצלחת על חיי האזרחים מפני סכנות שנשקפות לחייהם. ממשלת ישראל וציבור האזרחים חייבים לצה"ל, חייבים ללוחמים, הגנה מוצלחת על חייהם, בדרך של חתירה מתמדת לשלום.

יום הזיכרון הוא גם בעל משמעות פרטית ראשונה במעלה. זה יום שבו כולנו מזדהים עם המשפחות השכולות, מנסים להבין ולו קצה קצהו של האבדן הנורא, הכאב, הפחד משכחה. בלשונו של נתן יונתן, בשיר "גל אחרון",

...וַאֲנִי בְּכָל כּוֹחִי נֶאֱחָז
בְּפֵרוּר זִכָּרוֹן
מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב
בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
הָעֶצֶב שֶׁהָיָה בְּעֵינָיו,
מַפְנֶה אֵלַי אֶת גַּבּוֹ,
עוֹלֶה עַל רִכְבּוֹ
עוֹזֵב אֶת הַבְּלָמִים
וְהַכְּליִמָּה שׁוֹבֶרֶת אוֹתִי
לְעוֹלָמִים.

גם אנו, חברי קהילת האוניברסיטה, שותפים למחיר הכבד מנשוא שהחברה הישראלית משלמת כדי לחיות כאן. ציבור הסטודנטים והסטודנטיות שלנו, כמו גם חברי הסגל, נושאים, כל אחד בתורו וכמיטב יכולתו, בנטל הכבד של ההגנה על ביטחון המדינה. למרבה הצער, קהילת האוניברסיטה איבדה לאורך השנים את טובי בניה ובנותיה, החל בשישה סטודנטים ומרצים שנרצחו ב-1936, במאורעות תרצ"ח, עבור בקורבנות שיירת הר הצופים, ב- 13 באפריל 1948, אז נרצחו 78 חברי סגל, סטודנטים ועובדי בית-החולים הדסה, בדרכם להר הצופים, להם נוספו עשרות רבות של סטודנטים וחברי סגל שנפלו בקרבות תש"ח, וכלה בחללינו ובנרצחים בפיגועי הטרור לאורך השנים שחלפו מאז, 460 אישה ואיש.

אנו מבכים את מותם של כל-כך הרבה רבים וטובים מקרבנו. הלוואי ונזכה לראות בימינו את סופו של הקטל הנורא הזה.