דבר הרקטור

 

על מהותה של האקדמיה:

אקדמיה היא התארגנות של אנשים שמבקשים להקדיש עצמם למחקר ולהוראה. היא נקראת על שמו של המוסד שהקים אפלטון באתונה, בשנת 385 לפני הספירה לערך. האקדמיה של אפלטון לא הייתה כמובן מוסד הלימודים הראשון, אך ההתמקדות שלה ברכישת דעת לשמה, בעיקר בתחומים של פילוסופיה ומתמטיקה, בשונה מהכשרה מקצועית, הפך אותה לשם נרדף למוסדות המחקר המקובלים כיום.

בגלגול הנוכחי שלו, המוסד הזה שנקרא אוניברסיטה, הוא חדש יחסית. בתקופה שאנו מכנים כיום ימי הביניים, בערך עד שנת 1200, תרדמה כבדה, קהויה, רבצה על העולם המערבי, כלומר על אירופה. כפי שמתאר זאת סטפן צוויג בספרו "העולם של אתמול", הציבור באירופה שכח לא רק את חכמת יוון העתיקה, אלא שכח אפילו את הקריאה, הכתיבה והחשבון. המדעים קשחו והפכו להיות חנוטים תיאולוגיים. אין יוצאים למסעות, אין יודעים דבר על ארצות זרות. מתבצרים במבצרים ובערים מפני העמים ה"פראיים" הפולשים שוב ושוב מהמזרח. אנשים חיים בצפיפות, חיים באפלה, חיים בשפלות-רוח. לפעמים עולה דמדום של זיכרון, כי אי פעם היה העולם שונה, נרחב וצבעוני יותר. ראוי היה לקרוא על כך בספרים, אבל אין ספרים עוד. ראוי היה לצאת למסעות ולראות ארצות זרות, אבל אין דרכים עוד, הכול חלף, עבר. השינוי הגדול, הרנסנס, התחיל דווקא כאן אצלנו, בירושלים. בשנת 1099 נוסדה כאן הממלכה הצלבנית, בעקבות מסע הצלב מאירופה להצלת הקבר הקדוש. הממלכה הזו לא החזיקה מעמד ימים רבים, וזמן נפילתה המקובל הוא שנת 1187, בעקבות קרב קרני חיטים, למרות שהמשיכה בקיום מסוים עד לנפילת עכו, כמאה שנים מאוחר יותר. לכאורה, מסע הצלב היה לשווא, שכן הקבר הקדוש שוב אבד לנוצרים. אבל מסע הצלב הוא זה שהביא להתעוררות של אירופה מחשכת ימי הביניים. האבירים שהגיעו לארץ הקודש, ועימם האיכרים והמשרתים, נדהמו לגלות מה צרים ואטומים חייהם במערב לעומת העושר, העידון והשפע של חיי המוסלמים. האניות של המוסלמים שטות אל הארצות הרחוקות ביותר, הם יודעים את האדמה ואת סודותיה, בידיהם מפות וטבלאות. יש להם חכמים היודעים את מהלכי הכוכבים וחוקי תנועתם. כיצד עשו המוסלמים את כל החיל הזה? הם למדו. יש להם בתי ספר ויש להם ספרים. בידיהם חוכמת המלומדים של יוון העתיקה ורומא, והם העשירו אותה בידיעות חדשות. ההכרה הזו היא שהובילה להתעוררות מן התרדמה באירופה. בתחרות אדירה קמו באירופה אוניברסיטאות, בסיינה ובסלמנקה, באוקספורד ובטולוז. לאחר מאות שנים של אדישות חזרו אנשי המערב לפענח את סודות האדמה, השמים והאדם. בתחילה שוחזרו הישגי היוונים והרומאים, ובמהרה עקפו אותם חכמי אירופה. אנשים שבו לכתוב שירה, לצייר, להתפלסף.

מהי אם כן השיטה הזו להרחבת הידע האנושי, שמכונה אקדמיה? המוסד האקדמי, האוניברסיטה, הוא מוסד שתכליתו היא אחת: להעשיר את הידע האנושי. לאוניברסיטה אין בעלים. זו התארגנות של אנשים, שאף אחד מהם אינו הבעלים של המוסד. ההכנסות של הגוף הזה, שצריך לשלם משכורות לעובדים, באות משכר הלימוד שמשלמים הסטודנטים, מתמיכה ציבורית ומתרומות של אנשים פרטיים.

יש שני דברים עיקריים שמאפיינים את האקדמיה. האחד הוא החתירה לדעת. אין הנחייה מגבוה מה לחקור, מה לבדוק ולחפש. המטרה היא ידיעה לשמה. איננו בוחרים את נושאי המחקר לפי צרכי השוק, לפי ההערכה איזה ידע נוכל למכור (לסטודנטים שימצאו בו עניין או לצרכנים בשוק). חברי הסגל בוחרים את נושאי המחקר שלהם לפי ההערכה שלהם מהם התחומים שבהם חשוב לקדם את הידע האנושי. המאפיין השני של האקדמיה הוא חופש אקדמי. בשונה מארגונים אחרים, באקדמיה מוקנה חופש רב לחברי הסגל, ואין כמעט משמעות לדרגות, לוותק וכדומה. חבר סגל צעיר שרק הצטרף לאוניברסיטה, בדרגת מרצה, הוא שווה לכל דבר ועניין כמעט לפרופסורית ותיקה. לאחר תקופת ניסיון, מוענקת לחברי הסגל קביעות, כדי להבטיח את עצמאותם ואת חופש המחשבה שלהם. ממלאי התפקידים – נשיא האוניברסיטה, הרקטור, הדיקנים וכדומה – הם חברי סגל שממלאים תורנות. לאחר שאסיים את תפקידי כרקטור, אשוב לכהן כחבר סגל מן השורה וחבר סגל אחר ימלא את תפקיד הרקטור. שני המאפיינים האלה של אקדמיה כמובן מעוררים לא מעט קשיים, שהרי חופש עלול להוביל לאנרכיה, אך הניסיון מראה שהחירות הזו היא המתכון המיטבי לעידוד היצירתיות ולקידום הידע האנושי.

המאפיינים הללו מוליכים למהות של לימודים אקדמיים. המאפיין העיקרי של הלימודים באוניברסיטה הוא העובדה שהסטודנטים שותפים לפיתוח הידע. הם אמורים להיות ביקורתיים, לחשוב בעצמם על טקסטים ועל דברי המורה, לבקר אותם, להציע תיאוריות חדשות. היבט אחד שבו שונים הלימודים האקדמיים מן הלימודים בתיכון הוא בהיקף הלמידה העצמית. השיעורים מתקיימים בעצם בשני עולמות: הסטודנטים אמורים לקרוא לקראת כל שיעור טקסט בהיקף משמעותי, ואז בשיעור עצמו אין חוזרים על האמור בטקסט אלא דנים בו, ברמת ניתוח גבוהה. זה מוליך להיבט השני המייחד לימודים אקדמיים – רמת הלמידה. במסגרות חינוך אחרות מסתפקים לרוב בשתיים או שלוש רמות הלמידה הבסיסיות – שתי הראשונות הן: שינון הטקסט, כלומר הכרת הטיעונים שבו; והבנה של הטקסט. הרמה השלישית היא יישום הטיעונים על מצבים חדשים, מה נובע מהם. זו בעצם הרמה הבסיסית ביותר בלימוד האקדמי. אך היא רחוקה מלהיות האחרונה. נוספות לה רמות גבוהות יותר, ובהן: השוואה בין גישות שונות ובחינה האם יש עקביות ומהי ההתפתחות לאורך זמן; זיהוי של סיבות עומק לגישות השונות – מהן הסיבות החברתיות שהביאו לגישה כזו, להתפתחות; הרמה הבאה היא הערכה ביקורתית של הטיעונים, על יסוד תפיסות נורמטיביות שונות, הערכה באיזו מידה התיאוריות הקיימות מסבירות בצורה טובה את התצפיות הקיימות; ולבסוף יצירה של גישה חדשה, של תיאוריה חדשה, הנוצרת מסינתזה של הגישות הקיימות והביקורת עליהן. כל זה הופך את הלימודים האקדמיים לקשים, אבל גם מעניינים במיוחד. הם מחייבים הכנה רבה לקראת כל שיעור, לא רק בקריאה אלא גם בכתיבה של עבודות ובהן דיון ביקורתי בטקסטים, דיון בקבוצות לימוד והשתתפות פעילה בשיעורים.

על האוניברסיטה העברית:

מכאן לכמה מילים על המוסד שלנו, האוניברסיטה העברית בירושלים. הקמת האוניברסיטה הייתה יוזמה של חיים ויצמן, שהיה חוקר באנגליה, וההחלטה על הקמתה התקבלה בקונגרס הציוני ב- 1913. הכוונה הייתה להקים מוסד מחקר שיוקדש למחקר בתחומים הקשורים להיסטוריה ולהגות היהודית וכן למחקר בתחומי המדע הכלליים. היוזמים החליטו להקים את המוסד בירושלים, החלטה שלא הייתה מובנת מאליה באותה תקופה, שהרי מוקד הפעילות של התנועה הציונית היה דווקא בתל-אביב, בעוד ירושלים זוהתה במידה רבה עם היישוב הישן. ההחלטה להקים את האוניברסיטה בירושלים הייתה בעיקר משום שראו במוסד הזה מעין בית מקדש שלישי. הכוונה הייתה לבטא, באופן סמלי ומעשי, את התפיסה הציונית שלפיה מקום העלייה לרגל המודרני הוא מוסד אקדמי, על כל המשמעויות של אקדמיה. היזמים חיפשו מקום שניתן יהיה לראותו מן העיר העתיקה, וב- 1918 הצליחה ההסתדרות הציונית לרכוש את האחוזה של הלורד האנגלי ג'ון גריי היל בהר הצופים. הר הצופים הוא לא רק ההר הגבוה ביותר בירושלים, בגובה 826 מטר. הוא גם מקום ידוע בהיסטוריה של ירושלים, בזכות העובדה שמכאן ניתן לצפות היטב על העיר העתיקה. בין היתר, כאן התקיימה הפגישה של אלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול, כאשר אלכנסדר כבש את ירושלים; כאן חנה הצבא הרומי בתקופת המרד הגדול, ומכאן הוא יצא לכבוש את העיר. התכנית הייתה לבנות מבנה עצום ממדים, שיראו אותו מכל רחבי העיר, ויתחרה במקומות הקדושים הקיימים בירושלים. בסופו של דבר, הוחלט לוותר על התכנית הגרנדיוזית ולהסתפק במבנים בגודל סביר. שערי האוניברסיטה נפתחו ב-1 באפריל 1925. לאחר התחלה לא קלה, צמחה האוניברסיטה והפכה להיות מוסד אקדמי מוביל. במקביל לכך הוקמה ב- 1937 הפקולטה לחקלאות ברחובות.

בתחילת 1948, מיד לאחר ההחלטה על תכנית החלוקה, החלו מתקפות נגד העולים להר הצופים, וההר הושם למעשה במצור. הר הצופים נשאר אמנם בשליטה ישראלית אך לא הייתה גישה ישירה אליו, ובכל שבוע נסעה אליו שיירה. ב- 13 באפריל 1948 התקיפו מחבלים את השיירה, ורצחו 78 אנשים, רבים מהם מורים וסטודנטים באוניברסיטה ועובדי בית החולים של הדסה. בעקבות זאת הוחלט לפנות את האוניברסיטה ואת בית החולים ולהחזיק בהר הצופים רק כוחות לוחמים ולאחר מכן כוחות שיטור. האוניברסיטה נדדה למקומות שונים ברחבי העיר. ב- 1959 הושלמה בניית הקמפוס החדש של האוניברסיטה, בגבעת רם (שקרוי כיום על שמו של אדמונד י. ספרא) וב- 1960 נפתח גם הקמפוס בעין כרם. ב- 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, חזרה האוניברסיטה העברית גם להר הצופים. הבנייה מחדש של הקמפוס הושלמה ב- 1981. בהתאם לכך, כיום פועלת האוניברסיטה בארבעה קמפוסים עיקריים: הר הצופים (הפקולטות ה"עיוניות"), קמפוס אדמונד י. ספרא בגבעת רם (הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע ובית-הספר להנדסה ולמדעי המחשב), קמפוס עין כרם (הפקולטה לרפואה והפקולטה לרפואת שיניים) וקמפוס רחובות (הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה).

האוניברסיטה העברית הייתה היחידה בישראל עד סוף שנות השישים (לצד הטכניון, שהוא מכון טכנולוגי), וגם כיום נחשבת האוניברסיטה העברית למוסד האקדמי המוביל בישראל, מבחינת היקף ואיכות המחקר הנערך בה ומבחינת המעמד הבינלאומי שלה. האוניברסיטה נמנית עם מוסדות המחקר המובילים באירופה והיא בעלת מעמד בינלאומי מעולה. כמה מן המחלקות באוניברסיטה נמנות עם עשר המחלקות הטובות בעולם בתחומן.

תחומי ההוראה והמחקר באוניברסיטה העברית מגוונים מאד. באוניברסיטה פועלות חמש פקולטות "גדולות" – הפקולטה למדעי הרוח, הפקולטה למדעי החברה, הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, הפקולטה לרפואה והפקולטה לחקלאות – שבכל אחת מהן שורה של מחלקות, חוגים, מכונים ובתי-ספר, ולצדן שישה בתי-ספר ופקולטות עצמאיים – הפקולטה למשפטים, הפקולטה לרפואת שיניים, בית-הספר למינהל עסקים, בית-הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, בית-הספר להנדסה ולמדעי המחשב ובית-ספר רוטברג לתלמידי חו"ל – וכן בתי-ספר נוספים – בית-הספר לחינוך, בית-הספר לרוקחות ועוד. פעילות ההוראה והמחקר באוניברסיטה היא עצומה. קרוב לאלף חברי הסגל האקדמי הבכיר, ולצדם כמספר הזה עמיתי הוראה, כעשרים אלף סטודנטים, אלפי מנהלי מעבדות, טכנאים וחברי הסגל המינהלי, יוצרים יחד קהילה אקדמית תוססת. האוניברסיטה מקיימת קשרים הדוקים עם גורמים רבים בחברה, ובהם גורמי ממשל, המגזר העסקי וארגוני החברה האזרחית בישראל, מתוך מטרה לתרום לחברה, לשם כינון חברה טובה יותר ולקידום שוויון ורווחה, וגם מתוך הכרה בכך שהוראה ומחקר אקדמי מעולים אינם נעשים במנותק מן העולם שמחוץ לאקדמיה. בצד זאת, האוניברסיטה העברית מצטיינת בקשרים בינלאומיים ענפים, שבאים לידי ביטוי בהשתתפותם, בכל שנה, של אלפי סטודנטים, משתלמי פוסט-דוקטורט וחוקרים מחו"ל בפעילות האקדמית באוניברסיטה, בתכניות חילופי סטודנטים ובקשרים מדעיים בינלאומיים.

האוניברסיטה העברית פועלת נמרצות לחיזוק הקשר האישי בין חברי סגל לסטודנטים, לקידום רב-תרבותיות ומגוון באוניברסיטה ולקידום שוויון מגדרי, להבטחת סביבת חיים בטוחה, שוויונית ומכבדת, לשיפור תנאי המחקר במעבדות, להרחבת מערך המלגות והתמיכה הכספית בסטודנטים, לקידום הקשר העולם שמחוץ לאוניברסיטה, ובכלל זה פיתוח מרכזי קריירה לסייע בהשמה ולחיזוק הקשר עם גורמי ממשל, עם המגזר העסקי ועם ארגוני החברה האזרחית, להגברת הבינלאומיות ועוד. כל חברי קהילת האוניברסיטה – סטודנטים, חברי סגל מינהלי ואקדמי – מוזמנים לתרום מכישרונם וממרצם לקידום האוניברסיטה, בהצטיינות בתחומי הפעילות שלהם, בהשאת עצות טובות להנהלת האוניברסיטה ובתרומה לניהול המוסד. משרד הרקטור – כמו גם תא הדואר האלקטרוני שלו – פתוח לכל חברי קהילת האוניברסיטה.